תחת מעטה סודיות, בפרויקט שנמשך כמעט עשור, הצליחו חוקרים מהצפון למצוא חלופה לכימיקלים שמרססים על פירות וירקות. היא עוברת דרך ייצור המוני של עכבישה אחת זללנית במיוחד
מוסף הארץ 27 מאי 2022
מירב מורן צילום: גיל אליהו
היא זערורית, תזזיתית וטורפת, גרם אחד ממנה יכול להגיע למחיר 600 דולר וישראל נחשבת כבר שנים ליצואנית הגדולה שלה לעולם. נא להכיר: פיסטוריוס פרסימיליס, ובעברית — אקרית טורפת, בת למשפחת העכבישים. בעמק בית שאן אוספים את האקריות, אורזים אלפים מהן במעין מלחיות קטנות או באריזות דמויות שקיקי תה, ומשגרים אותן לשדות תות בקליפורניה, פרדסי קלמנטינות בספרד, שיחי פירות יער במקסיקו, וחממות ורדים וקנביס בקולומביה ובקנדה. בזכות יכולות הטרף המעולות שלה, החקלאים מעדיפים להשתמש בהולא בריסוס ובחומרי הדברה כימיים.
לאקרית הטורפת יש שתי תכונות בולטות שגורמות לה להיות מוצר הדברה מבוקש: התכונה ראשונה היא זללנות, והשנייה, המשלימה, היא תאווה שלא יודעת שובע לאכול את קרובת משפחתה — האקרית האדומה המצויה, מזיקה נודעת לשמצה בקרב החקלאים. המצאה ישראלית שפיתחו לאחרונה מדענים מחברת ביו־בי בקיבוץ שדה אליהו מאפשרת לייצר את הטורפת המועילה הזאת בסרט נע, לפי הזמנה, בכל עת ולכל דורש. שיכלול נוסף הוא מנגנון מתוחכם לפיזורה בשדות כצבא העומד הכן לקרב, עוד לפני שמתחילה מתקפת המזיקים. בכך נפתחת הדרך לגדל עוד ועוד מוצרי מזון חקלאיים שמגיעים לצלחת שלנו עם הרבה פחות חומרי הדברה כימיים, ואף בלי חומרי הדברה כלל.
האנטילופה והנמר
תועלתה של הפרסימיליס נרשמה לראשונה בספרי המדע ב–– 1937 . חקלאים התחילו להשתמש בה להדברה באופן יזום, ופיתחו לעצמם שיטות אספקה ביתיות. למשל, הם "הדביקו" את שיחי החצילים בקיץ בפרסימיליס מצמחי התות שגדל בחורף וכבר נקטף. אבל האספקה הביתית
לא מספיקה להדברה. בסוף שנות ה–– 60 של המאה שעברה החל גידול שיטתי של פרסימיליס למכירה במשקל. עד ההמצאה החדשה הגידול נעשה בחיקוי התנאים בטבע. חממות שעועית שימשו כמצע גידול פרסימיליס. כשהשעועית צמחה לגודל מתאים, זיהמו אותה במזיקה והמתינו להתפשטות. כשהחממה הוצפה במזיקות, הביאו פרסימיליס ושיסו אותה בצמחים החולים עד שתתרבה לכמות שתצדיק קציר לאריזה ולמכירה לחקלאים. מחזור גידול בחממה נמשך כשמונה שבועות, ובסופו הופק קילו טורפות מכל דונם חממה.
הביקוש לפרסימיליס גדל משנה לשנה, ומסביב לקיבוץ שדה אליהו צמח קונגלומרט חממות עם מיכשור לבקרת טמפרטורה, לחות ותאורה, בהתאם להעדפות הידועות של הטורפת. אלא שהטבע, גם כלוא בחממה, רגיש ולא יציב. תמיד יש הפתעות. מכת חום שמרתיחה את האוויר
וגורמת ליובש קיצוני תכחיד דור שלם ומבטיח של טורפות־מועילות. גל קור פתאומי או לחות גבוהה יחסלו את המזיקות ויותירו טרף מועט עבור הפרסימיליס. גם פטרייה או חרק שחודרים לחממה משנים באופן בלתי־צפוי את האיזון האקולוגי העדין ומשבשים בדרכם את תהליך הגידול. כשאחד מאלה קורה מתחילים הכל מההתחלה, כולל שתילת מחזור צמחים חדש, המתנה שיתפתחו לגודל מתאים כמצע הדבקה
לדור מזיקות חדש וחוזר חלילה. בינתיים החקלאים בשדות שמחוץ לחממות משוועים ללוחמת שתחסל את האקרית לפני שהיבולים שלהם יורדים לטמיון, כלומר: עכשיו.
וכך בעשור שעבר החל פרויקט סודי שיחליף את החממות שנתונות לשיגיונות הטבע. בתום שמונה שנות מחקר, זה הצליח: הוקם פס ייצור תעשייתי של גדודי פרסימיליס מוכנים לשילוח בכל רגע נתון אל הקרב בשדות. את מה שגידל צוות של 50 איש ב– 80 דונם חקלאות בחממות,
מייצרים היום עשרה אנשים במבנה סגור של אלף מ"ר. בקבוקים ושקיקים של פרסימיליס עומדים למכירה 365 בשנה, בכל עונות השנה, מנותקים מהשפעות חיצוניות כמו מזג האוויר והפתעות אקולוגיות אחרות.
המערכת התעשייתית שמתבססת על רעיון שובר מוסכמות להאכלת החרקית המועילה הוכרזה כפיתוח החקלאי החדשני המוביל לשנת 2021 . צוות החוקרים קיבל השנה את פרס ברנרד בלום מטעם האגודה הבינלאומית להדברה ביולוגית IBMA בבאזל בשווייץ, הנחשב לאות ההצטיינות החשוב בתעשייה.
חברת ביו־בי החלה את דרכה לפני 40 שנה בקיבוץ הדתי שדה אליהו. חבר הקיבוץ מריו לוי הוא אבי החקלאות האורגנית בישראל, חלוץ שהניף דגל נגד הכימיקלים בגידולי מזון בשנות ה– 60 . בהשראתו הוקם ב– 1983 מפעל הדברה בשם "מעבדות שדה אליהו להדברה ביולוגית". את המפעל הקימו שלושה אנשים: עקיבא פלק, לימים המנכ"ל המייסד, שהיה גזבר קיבוץ שדה אליהו ומוזיקולוג בהשכלתו הפורמלית, שביקש למצוא מקורות פרנסה חדשים למשק. יעקב נקש, אוטודידיקט חובב חרקים מושבע שעסק בגידול מאולתר של מועילים במקלטי הקיבוץ שמתחת לאדמה, ופרופ' דן גרלינג ז"ל מאוניברסיטת תל אביב, מומחה עולמי להדברה ביולוגית ששימש כיועץ מדעי. היום החברה שהקימו נקראת ביו־בי, והיא אחת משלוש החברות המובילות בהדברה ביולוגית בעולם ומטה לחמו העיקרי של הקיבוץ.
כדי להבין את חשיבותה של ההמצאה החדשה, יש להכיר את עלילות המזיקה שהאקרית הטורפת מחסלת. אין זה דבר של מה בכך: האקרית האדומה ניחנה בכישורי התפשטות שהפכו אותה לצרה צרורה וקוסמופוליטית המתעצמת ככל שאוכלוסיית העולם צומחת וגידולי החקלאות מתפרשים לשטחים נוספים. האקרית האדומה ניזונה מהעלה שעליו היא מתיישבת, היא נועצת את מלתעותיה הזעירות בבשרו, פוצעת את רקמתו ושותה את נוזליו, מייבשת וממיתה. העלה הוא יחידת ייצור המזון של הצמח, ככל שצמח מאבד עלים תפקודו יורד, הוא יניץ פחות פרחים ויניב מעט פירות. בנוסף, שריטות גפי הפה של האקרית הן כפצע פתוח —פרצה שקוראת לווירוסים שמחלישים עוד את הצמח המעונה. כך, עלה אחר עלה, האקרית מכרסמת בכושרו של הצמח לגדול, טווה קורים ארוכים וגולשת עליהם אל קורבנה הבא — הצמח השכן בערוגה.
כטוב לבה במיץ עלים, האקרית האדומה מתרבה: בתוך שבועיים של מחזור חיים טיפוסי, היא מולידה מאות צאצאים ומהם נולדים אלפים שמולידים עשרות אלפים, דור עצום ורב שמשתלט על חלקות חקלאיות שלמות. כך מקימה האקרית מושבות משגשגות בשתילי מלפפונים
צעירים, במקשות אבטיחים ודלעות, בשיחי פלפל ותפוח אדמה, ובין ענפיהם הדקים של עצי אגס ותפוח, ובכולם היא עושה שמות.
האקריות האלה מסוגלות להוריד לטמיון חודשי עבודה רבים שהושקעו בגידולים, ולחסל חלק ניכר מהפירות הצפויים לעונה, בהמתת חלקות גידולים שלמות. השתוללות בלתי־מבוקרת של אקרית אדומה מובילה במהרה להקטנת התוצרת החקלאית, ובסופו של דבר זה מתגלגל אל הקונים. מחסור באספקה משפיע מיד על המחיר של קילו מלפפונים או סלסילת תותים אצל ירקן.
"האנושות נמצאת במירוץ להשגת יותר מזון כדי להאכיל יותר פיות", אומר חגי שניר, סמנכ"ל במשרד החקלאות, "אם רוצים לשמור על מחירים הוגנים של ירקות ופירות, אז אי־אפשר בינתיים לוותר על הכימיה, אך בד בבד חייבים להיזהר במחיר שמשלם הציבור בבריאותו".
החוק מחייב את החקלאי לחכות פרק זמן בין ריסוס לקטיף, כדי לתת לרעל זמן להתפוגג בטרם הירק עושה את דרכו לחנויות ומהן לקערת הסלט. בין גידולי הקיץ יש כאלה שמבשילים בקצב שמחייב לקטוף אותם כמעט כל יום. אם מחכים, תהיה הפחתה משמעותית בכמויות התו־
צרת הראויה לשיווק, והתוצאה: הפסד לחקלאי או התייקרות לצרכן, או גם וגם. תחת לחץ עסקי־חקלאי־צרכני זה, חומרי הדברה יעילים שמגיעים לכל חלקי הצמח מוצאים את דרכם למערכת העיכול שלנו.
שניר מזכיר שבאחרונה איימה גרמניה על ספרד שתפסיק לקנות ממנה תוצרת חקלאית, אם לא תפחית את היקף השימוש במוצרי הדברה כימיים בגידולים. גם בישראל יש פיקוח וצמצום, אך עדיין משתמשים גם בחומרים שנאסרו לשימוש במדינות אחרות. "דעת הקהל מתחזקת נגד הכימיקלים, הפוליטיקה עושה את שלה ותקני ההדברה מחמירים והולכים. החקלאים מצדם אובדי עצות", אומר שניר. שינויי האקלים אינם משפרים את המצב: ההתחממות מיטיבה עם מזיקים שבעבר היו מתמעטים באופן טבעי בעונות קרות וגשומות. האקרית האדומה חובבת חום ויובש, והנגב והערבה, שבהם צומחת הרבה מהתוצרת החקלאית הישראלית, הם אקלים אידיאלי להתפתחות המזיקה.
יתרה מזאת, בזכות מחזור חיים קצר ורבייה שופעת, היא מסוגלת לפתח עמידות נגד חומר הדברה עוד באותה עונה. כמו בתיבת נח, אם מתוך נחיל מזיקים נותר זוג אחד שעבר מוטציה גנטית והכימיה לא עבדה עליו, די בכך כדי להעמיד דור חדש שלא יגיב לחומר. כך שאם בתחילת העונה המגדל מרסס והמזיק דועך, בריסוס הבא או בזה שאחריו — כאילו ריסס מים. הפתרון: להגדיל כמויות ולחזק את הכימיקלים. החומר מחלחל למי התהום ומתנדף באוויר — לתשומת לב אלה שחיי הכפר קורצים להם. שדות ירוקים הם אולי נוף פסטורלי יותר מעננת ערפיח בגוש דן, אך הם מזוהמים בדרכם שלהם. נזכיר שישראל מדינה קטנה, והשטחים החקלאיים המרוססים צמודים ליישובים ולבתי המגורים. משרד החקלאות בישראל מפקח ומממן במיליונים מיזמים להדברה באמצעים ביולוגיים. עדיין מדובר ב– 260 אלף דונם מתוך 4.2 מיליון דונם חקלאות. מגדל תותים שלא ריסס מראש נגד אקריות יכול לשכוח מהיבול.
מגדלי עגבניות מרססים כשמונה פעמים בכל מחזור גידול. כך עושים גם מגדלי המלפפונים בעמק חפר, שבו צומחת 50% מהתצרוכת הישראלית של הירק הפופולרי בשדרות שמסביב למושב אחיטוב. במשך שנים ניסו לשכנע לשווא את מגדלי המלפפונים לוותר על כימיקלים ולעבור להדברה ביולוגית. הפתרון שגלום באספקה בלתי־מוגבלת של פרסימיליס הצליח סוף־סוף להניע אותם להפחית ב– 60% את כמות הכימיקלים.
הגביע הקדוש של החקלאים
ביו־בי מעסיקה 350 איש במפעלים לגידול חרקים בישראל, יש לה חברות בנות בצ'ילה, במקסיקו, בקולומביה, בארה"ב, בקנדה ובדרום אפריקה. היא מגדלת זכרים מעוקרים של זבוב הפירות הים־תיכוני לצמצום אוכלוסיית המזיק הגורם לריקבון ומוכרת גלמי צרעות המטילות
ביצים בגוף כנימות מזיקות והזחל הבוקע מהן מכרסם את הכנימה מבפנים תוך שקליפת גופתה משמשת לו מגן ומכסה עד שהוא מתבגר והופך לצרעה שתטיל את ביציה בכנימה אחרת. עוד בין מוצריה — פשפשים טורפים נגד מזיקים של ירקות ופרחי נוי ודבורי בומבוס הפועלות
כמאביקות בחממות ובמטעי פרי. ייצור הפרסימיליס בסרט נע הוא סוד כמוס ופטנט רשום. זרים לא מורשים לראות את התהליך, כל שכן עיתונאים. עם מצלמה וגם בלי מצלמה — אין כניסה. אנחנו עוברים בבית האריזה שבו שוקלים במיליגרמים את מה שנראה כמו אבקות צבעוניות והוא למעשה מצבורי עכבישים, פשפשים, צרעות ופרסימיליס. גם כאן נזהרים, מעבירים אותנו מחדר לחדר ובין דלת לדלת, וכל דלת נפתחת בקוד סודי משלה.
"מקץ 40 שנה, אנחנו עם מוצר הדברה ביולוגי שהזמינות שלו זהה לחומר הדברה כימי ועולה עליו ביעילותו", אומר בגאווה לא מוסתרת ד"ר שמעון שטיינברג, המדען הראשי של חברת ביו־בי.
איך הם עשו את זה? ובכן, שיטות להאכיל חרקים לשם גידול תעשייתי, בדומה להאכלת פרות ותרנגולות בתערובות בלול וברפת, אינן דבר חדש. אבל להאביס את הפרסימיליס הספציאליסטית הניזונה מאקרית אדומה בלבד נחשב למשימה בלתי־אפשרית. "זה היה הגביע הקדוש של החקלאים — כולם רדפו אחריו", אומר שטיינברג
חוקרים בארה"ב הצליחו בעבר לבלבל פרסימיליס במזון שייצרו במעבדה. הלוחמת אכלה ממנו לשובע, רק היתה בעיה קטנה: אחרי שזללה להתפקע והגיעה לבגרות — שלב שבו היא אמורה להטיל ביצים ולהתרבות, הפרסימיליס לא העמידה צאצאים. בכך יצא הפרויקט מכלל סיכוי להדברה בשדות. החקלאים בונים על מחזורי צאצאים שיחליפו זה את זה במלאכת חיסול המזיקים לאורך כל עונת הגידול.
"פרסימיליס היא נשק־על שאינו מתפתה למזונות אחרים וזה יתרונה הידוע כמדבירה קשוחה", אומר שטיינברג. "זה גם החיסרון שלה בדרך לייצור המוני. כדי להפיק ממנה כמויות מסחריות בחדרים נקיים במקום בחממות, החלטנו ללכת נגד הטבע". כך יצא צוות מחקר ופיתוח של ביו־בי בהובלת שני חוקרים בכירים, ארנון טביק ותום כץ, למסע יצירתי בחיפוש טרף אלטרנטיבי לבת טיפוחם. כץ בתפקיד השף שרוקח תחליפי מזון, וטביק עוקב אחר השפעת הדיאטה, מוודא שהשינוי בתזונה לא פוגם בתכונותיה הנודעות של הפרסימיליס כטורפת יעילה. במזון נאות צריך שיתקיימו כמה תנאים: ראשון הוא שבעלת החך הסלקטיבי תיאות לאכול ממנו. זה תנאי הכרחי, אך כאמור לא מספיק.
צריך שהשינוי בתזונה לא יפגע בקצב ההתפתחות. למשל, תהליך ההתבגרות מבקיעתה של פרסימיליס מביצה ועד הגעתה לפרקה נמשך שבוע. אם המזון החדש מאריך אותו לחודש, זה מעכב את קצב ההתרבות ומפחית מהיעילות כנשק בשדה. כך צריך שתמשיך להטיל ביצים ולא
פחות משתיים ביום ורצוי שלוש או שש, שלא תיהפך לרגישה לאקלים וכל שינוי קל בטמפרטורה או לחות יגרמו לה לאבד חיוניות, ומובן שפרסימיליס שהתפתחה על תחליף מזון תוריש את הגמישות הקולינרית לצאצאיה, והם לצאצאיהם.
חוקרים בארה"ב הצליחו בעבר לבלבל פרסימיליס במזון שייצרו במעבדה. הלוחמת אכלה ממנו לשובע, רק היתה בעיה קטנה: אחרי שזללה להתפקע והגיעה לבגרות — שלב שבו היא אמורה להטיל ביצים ולהתרבות, הפרסימיליס לא העמידה צאצאים. בכך יצא הפרויקט מכלל סיכוי להדברה בשדות. החקלאים בונים על מחזורי צאצאים שיחליפו זה את זה במלאכת חיסול המזיקים לאורך כל עונת הגידול.
"פרסימיליס היא נשק־על שאינו מתפתה למזונות אחרים וזה יתרונה הידוע כמדבירה קשוחה", אומר שטיינברג. "זה גם החיסרון שלה בדרך לייצור המוני. כדי להפיק ממנה כמויות מסחריות בחדרים נקיים במקום בחממות, החלטנו ללכת נגד הטבע". כך יצא צוות מחקר ופיתוח של ביו־בי בהובלת שני חוקרים בכירים, ארנון טביק ותום כץ, למסע יצירתי בחיפוש טרף אלטרנטיבי לבת טיפוחם. כץ בתפקיד השף שרוקח תחליפי מזון, וטביק עוקב אחר השפעת הדיאטה, מוודא שהשינוי בתזונה לא פוגם בתכונותיה הנודעות של הפרסימיליס כטורפת יעילה. במזון נאות צריך שיתקיימו כמה תנאים: ראשון הוא שבעלת החך הסלקטיבי תיאות לאכול ממנו. זה תנאי הכרחי, אך כאמור לא מספיק.
צריך שהשינוי בתזונה לא יפגע בקצב ההתפתחות. למשל, תהליך ההתבגרות מבקיעתה של פרסימיליס מביצה ועד הגעתה לפרקה נמשך שבוע. אם המזון החדש מאריך אותו לחודש, זה מעכב את קצב ההתרבות ומפחית מהיעילות כנשק בשדה. כך צריך שתמשיך להטיל ביצים ולא
פחות משתיים ביום ורצוי שלוש או שש, שלא תיהפך לרגישה לאקלים וכל שינוי קל בטמפרטורה או לחות יגרמו לה לאבד חיוניות, ומובן שפרסימיליס שהתפתחה על תחליף מזון תוריש את הגמישות הקולינרית לצאצאיה, והם לצאצאיהם.
כשהוכרז סגר הקורונה, הדבר הראשון שעשה טביק היה לארוז פרסימיליס מהזן שאוכל את התחליף ולהביא אותה בקופסה מצוננת לבית שלו בהרחבה של קיבוץ בית קשת. "פחדתי ממש. רק זה היה חסר לי, שישלחו את כל הצוות לבידוד ועבודה של שנים תרד לטמיון כשהפרסימיליס מהזן המושבח ימותו, כי לא היה מי שיאכיל אותן". הוא משווה את עצמו לרועה עדרים בסוואנות של אפריקה — גם הוא מטפח בעלי חיים, משביח אותם, דואג שיתרבו ויגדלו לשם מילוי תפקידם בחיים. ההבדל הוא שהחיות בנות טיפוחיו קטנות מאוד — בקושי חצי מילימטר. "אני עוקב אחריהן שנים ויודע עליהן הכל: ההרגלים וההעדפות, מה הטמפרטורה שמתישה אותן, רמת הלחות שממריצה אותן, ודרגת תאורה שבה הן יוצאות במרץ רב יותר להזדווג ולהביא צאצאים להגדלת העדר. אני וטרינר של אקריות. החיים שלי מסובכים יותר כי לבעיות של אקריות לא מוקדשים מחקרים רבים, ולכן כל בעיה שמתעוררת אני צריך לפתור בניסויים שאנחנו עושים בעצמנו. אחרי כל כך הרבה שנים של טיפוח זן מועיל ויעיל, פיתחתי איתן קשר ממש עמוק, כמו עם יציר כפייך הפרטי".
לבסוף נמצא רצפט מדויק: מזון שהוא גם טעים וגם בריא והטורפת גילתה בו עניין ותיאבון בלי ששינתה מהרגלי ההתפתחות והרבייה שלה. כץ, השף שהינדס את המזון התחליפי, זוכר את היום שבו הבין שעלה על משהו. היתה כבר שעת ערב ורוב העובדים לא היו במפעל. רגע לפני שגם הוא עמד לצאת, התבונן בצלחת הפטרי שבה שרצו כמה עשרות פרסימיליס על עוד סוג מזון שרקח בשבילן: "אני מסתכל במיקרוסקופ ורואה שהן ניגשות לטרף האלטרנטיבי ואוכלות. הסתכלתי במשך שלוש דקות, ואז קמתי מהכיסא, חיכיתי כמה רגעים, התיישבתי וחזרתי להסתכל כדי לוודא שמה שראיתי באמת קורה. זה היה רגע מסעיר. מה עשיתי? שלחתי מייל למי שצריך היה לדעת מזה". אז הגיע רגע המבחן. חשש עז וצפוי קינן בלבם של אנשי צוות הפיתוח: יצורים חיים נוטים להסתגל לתנאים חדשים ולאמץ אותם כטבע שני. מה יהיה אם כטוב לבה של פרסימיליס במזון שמספקים לה בבית הגידול התעשייתי, היא תאבד עניין בתכלית שלשמה התכנסו כולם? כלומר: תשכח את ייעודה בעולם כטורפת של אקרית אדומה.
"היה זה רגע מכונן", מתאר שטיינברג בהתלהבות. "הנחנו על צלחת פטרי עלה נגוע באקרית אדומה מצויה, הוספנו עליו פרסימיליס שטיפחנו על האוכל החליפי במעבדה ודרך המיקרוסקופ צפינו בהן מתנפלות בהתרגשות על המנה החביבה עליהן משכבר. את אנחת הרווחה שבקעה מכאן שמעו ברחבי עמק בית שאן כולו. מאז הדור הראשון שגדל על תחליף נולדו כבר מאות דורות פרסימיליס. לשמחתנו, הגנטיקה מספיק חזקה, ותשוקתן לטרף ותאוותן לאקרית האדומה לא התעמעמו כמלוא הנימה". היתה עוד מהמורה בדרך. וזו, יותר משטרדה את צוות המחקר של שטיינברג, הדאיגה את מחלקת השיווק והמכירות. בטבע לפרסימיליס יש צבע כתום אדמדם, ואילו מפס הייצור של המזון התחליפי יוצאות פרסימיליס חיוניות, מתרבות, וטורפות כאמור, אך גופן לבן כשלג וכיפתן בצבע בז'. "כשהבנו שזה הפרסימיליס שנקבל, היתה ההתלבטות אם להשקיע מאמץ בתיקון ה'באג'. חששנו מהשלכות מסחריות", מגלה שטיינברג. "לקוחות הם לקוחות. הם צריכים להשתכנע שמדובר באותה פרסימיליס נודעת משכבר הימים. הגוון החיוור מחשיד. אולי היא חולה? אולי כישורי הציד שלה חיוורים גם הם? מכירת פרסימיליס אלבינו
לחקלאי הרגיל לצבע כתום עז היא כמו שיווק אבטיח עם קליפה צהובה בסופרמרקטים בישראל. מתוק ואדום ככל שיהיה מבפנים, אבטיח צהוב יישאר, ככל הנראה, עזוב ויתום על המדף במחלקת הפירות.
"לחדור לשוק עם מוצר חדש בתחום הכימיה, זו משימה יחסית פשוטה: מרססים בשדה ומיד רואים את המזיקים שוכבים על הגב ברגליים מפרפרות", צוחק שטיינברג. הוא מתכוון שבהדברה כימית התגובה מיידית, לעומת הדברה ביולוגית שאיתה החקלאי נדרש לגלות אורך רוח. האויב הטבעי צריך להתבסס בשטח, והתוצאות לא ניכרות מיד.
במהרה התברר שהפרסימיליס האלבינו אינו באג, אלא פיצ'ר. כשמשחררים את התעשייתית בשדה והיא מתחילה לטרוף כהרגלה משכבר את האקריות המזיקות, חוזר הצבע ללחייה וגופה מקבל את הגוון האדמדם המוכר. כך הוליד המקרה שכלול לא צפוי: הפרסימיליס מפס הייצור (שקיבלה בינתיים שם ממותג: "פרסי־פלוס") כוללת פיצ'ר: אינדיקציה חזותית. כשההדברה מתחילה לעבוד, "החומר" שהחקלאי פיזר בחלקה הופך מלבן לוורוד, ואז לאדום, והשינוי ניכר לעין.
לפי התחזיות המקובלות, הביקוש העולמי לתוצרת חקלאית צפוי להכפיל עצמו בין השנים 2005 ל– 2050 , כתוצאה מגידול באוכלוסייה והעלייה ברמת החיים. כיום מזיקים שונים פוגעים בתוצרת עד כדי השמדת רבע מהיבולים.
"הריסוסים גורמים לנזק סביבתי ובריאותי ניכר, והם לא תמיד יעילים", אומרת קיסר. "בנוסף, הם הורגים גם חרקים מועילים כמו דבורים ואויבים טבעיים (טורפים או טפילים( של המזיקים, כך שהשטחים החקלאיים נשארים ללא הגנה. בדומה לאנטיביוטיקה, שהורגת
את החיידקים הרעים אבל גם את הטובים ומשאירה את הגוף ללא הגנה טבעית. לכן דרושים לנו אמצעים בני קיימא שיאפשרו לשמור על היקף התוצרת החקלאית תוך הפחתת הנזק לסביבה", אומרת קיסר.
ייצור תעשייתי של אויב טבעי עם בית הגידול שלו מאפשר להדברה הביולוגית להיות תחרותית לכימיה מבחינת זמינות ומחיר, וכך להפוך לאמצעי ריאלי להדברה גם בגידולי השדה הפתוחים המסיביים שעד היום לא נראו באופק אפשרויות רבות לגמול אותם מכימיה והנדסה גנטית. שטיינברג אומר שהאתגר כרגע הוא הדברה ביולוגית באמצעים ממוכנים, שיידרשו ככל שירצו ליישם אותה בשטחי הגידולים הפתוחים המסיביים. רחפנים שיתפקדו כמטוסי ריסוס של חרקים מועילים בשדות הם אופציה.
אם האקרית כל כך מזיקה, אולי אפשר לחסל אותה ודי, כפי שעשו לקדחת ולאבעבועות שחורות?
"אויב טבעי חכם משאיר לעצמו מזון כדי שיוכל להמשיך לחיות", אומר שטיינברג. "כשיש הרבה זברות נולדים גורים רבים לאריות, וכשהזברות מתמעטות, הלביאה ממליטה פחות. אקרית היא מזונה של פרסימיליס ופרסימיליס היא מזונם של בעלי חיים אחרים". בצירוף אירועים שאינו מקרי, בסמוך לחשיפת פיתוח המזון התחליפי ושקיקי השחרור המושהה שקיבלו את פרס ברנרד בלום — האות היוקרתי של תעשיית ההדברה הביולוגית הבינלאומית — קנה קיבוץ משמר העמק רבע מהבעלות על ביו־בי. העסקה הצמידה לחברה הערכת שווי בגובה מאה מיליון דולר. יוצא לפיכך שהפרסימיליס היא גם מזונה העיקרי של ביו־בי.
